היעילות של טיפול פליאטיבי ואונקולוגי משולב בחולים עם לוקמיה מיאלואידית חריפה

ידוע כי חולי AMLי(acute myeloid leukemia) המקבלים טיפול כימותרפי אינטנסיבי, חווים ירידה משמעותית באיכות חייהם ובמצב הרוח שלהם במהלך האשפוז לצורך מתן אינדוקציה של טיפול כימותרפי ולעיתים קרובות מקבלים טיפול אגרסיבי בסוף החיים. עם זאת, לא ברור עד כה תפקידו של טיפול פליאטיבי מיוחד לשיפור איכות החיים והטיפול באוכלוסייה זו.

מטרת החוקרים הייתה להעריך את ההשפעה של טיפול פליאטיבי ואונקולוגי משולב על התוצאים המדווחים  ותוצאי סוף חיים בחולים עם AML. החוקרים ערכו ניסוי קליני אקראי רב-מרכזי שבדק את ההשפעה של טיפול פליאטיבי ואונקולוגי משולב (86 חולים) לעומת טיפול רגיל (74 חולים), במטופלים עם AML המקבלים כימותרפיה אינטנסיבית. הם אספו את הנתונים בין החודשים ינואר 2017 ויולי 2019, ב-4 בתי חולים אקדמיים שלישוניים בארצות הברית. החולים שקיבלו את הטיפול המשולב ביקרו אצל מומחים לטיפול פליאטיבי לכל הפחות פעמיים בשבוע במהלך האשפוז הראשוני ובכל האשפוזים העוקבים. החוקרים חישבו עבור כל החולים את הציון בסולם ההערכה Functional Assessment of Cancer Therapy–Leukemia scale שלו 44 סעיפים (טווח ציונים 0-176) במטרה להעריך את איכות החיים שלהם, בסולם החרדה והדיכאון של בית החולים (14 סעיפים) הכולל הערכת תסמינים של חרדה ודיכאון (טווח ציונים 0-21) ובסולם המעריך נוכחות וחומרה של הפרעת דחק פוסט טראומטית (טווח ציונים 17-85) – בתחילת המחקר ובשבועות 2, 4, 12 ו-24. החוקרים הגדירו את התוצא העיקרי לפי איכות החיים בשבוע 2. בנוסף, השתמשו באנליזות מותאמות לשונות משותפת ובמודלים לינאריים של השפעות משולבות על מנת להעריך את התוצאים המדווחים על ידי המטופלים. כמו כן, החוקרים השתמשו במבחן המדויק על שם פישר על מנת להשוות התעסקות בסוף החיים כפי שדווחה על ידי המטופל וקבלה של טיפול כימותרפי ב-30 הימים האחרונים לחיים.

החוקרים דיווחו כי מתוך 235 חולים שהתאימו להיכלל במחקר, 160 (68.1%) השתתפו באנליזה הסופית. הם מצאו כי מתוך 160 המשתתפים, הגיל החציוני היה 64.4 (טווח בין רבעוני 19.7-80.1) שנים, ו-64 (40.0%) מתוכם היו נשים. נמצא כי בהשוואה לחולים שקיבלו טיפול רגיל, החולים שקיבלו טיפול משולב דיווחו על איכות חיים טובה יותר (ציון ממוצע מותאם של 107.59 לעומת 116.45, P =0 .04) ורמות מופחתות של דיכאון (ציון ממוצע מותאם של 7.20 לעומת 5.68, P =0 .02), של חרדה (ציון ממוצע מותאם של 5.94 לעומת 4.53, P =0 .02) ופחות תסמינים של הפרעת דחק פוסט טראומתית (ציון ממוצע מותאם של 31.69 לעומת 27.79, P = 0.01), בשבוע 2. כמו כן, נמצא כי השפעות ההתערבות נשמרו עד שבוע 24 בנוגע לאיכות החיים (β של 2.35, רווח בר-סמך 95%: 0.02-4.68, p=0.048), דכאון (β של -0.42, רווח בר-סמך 95%: -0.82-(-0.02), p=0.04), חרדה (β של -0.38, רווח בר-סמך 95%: -0.85-(-0.01), p=0.04) ותסמיני הפרעת דחק פוסט טראומתית (β של -1.43, רווח בר-סמך 95%: -2.34-(-0.54), p=0.002). זאת ועוד, נמצא כי בקרב חולים שנפטרו, אלו שקיבלו טיפול משולב דיווחו בסבירות גבוהה יותר על דיון בהעדפות שלהם לטיפול סוף החיים, בהשוואה לאלו שקיבלו טיפול רגיל (21 מתוך 28 [75.0%] לעומת 12 מתוך 30 [40.0%];P =0 .01) והיו בעלי סבירות נמוכה יותר לקבל טיפול כימותרפי בצמוד לסוף החיים (15 מתוך 43 [34.9%] לעומת 27 מתוך 41 [65.9%]; P = 0.01).

החוקרים הגיעו למסקנה כי טיפול פליאטיבי ואונקולוגי משולב בחולי AML הביא לשיפור מהותי באיכות החיים, רמות המצוקה הפסיכולוגיות וכל הנוגע לטיפול סוף החיים. הם סבורים כי טיפול פליאטיבי צריך להוות סטנדרט חדש בטיפול בחולים עם AML.

מקור:

El-Jawahri, A. et al. JAMA Oncology 2021; 7(2); 238–245. doi:10.1001/jamaoncol.2020.6343